ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 15.2.11 (כב' השופט צ' דותן), בגדרה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 18.1.11 (כב' השופטת מ' בן ארי) על-פיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
1. כנגד העורר הוגש כתב אישום ביום 9.12.10 לבית משפט השלום בכפר סבא, בו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, (להלן: חוק העונשין); פציעה בנסיבות מחמירות בצוותא, לפי סעיפים 334+335(א)(1) + 335(א)(2) + 29 לחוק העונשין; החזקת סכין בצוותא, לפי סעיפים 186(א) + 29 לחוק העונשין; ושיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
2. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום 23.2.10 קשרו העורר וארבעה נאשמים נוספים קשר, בהיותם בכלא, לפצוע אדם בשם דנוס. לשם כך הצטייד העורר יחד עם נאשם נוסף בכלי חד, ובשעה שדנוס שהה במקלחת נכנסו אחריו ודקרו אותו בכל חלקי גופו, בעוד נאשם שלישי מסתיר לסוהרים את שדה הראיה בכיוון המקלחת. דנוס נהדף מהמקלחת ונפל ארצה על רצפת המסדרון כשהוא עירום ומדמם. העורר והנאשם הנוסף יצאו מהמקלחת, העורר השליך את הכלי החד לתוך בור הביוב הנמצא במסדרון, בעוד דנוס שרוע על הרצפה ושני נאשמים נוספים עומדים בסמוך אליו ומאפשרים לעורר ולנאשם הנוסף לעזוב את זירת האירוע. בהמשך, הורה אחד הנאשמים לעורר להחליף את בגדיו, והאחרון פעל בהתאם. כתוצאה מהמתואר נגרמו לדנוס פצעי דקירה עמוקים בזרוע ימין וחתכים בירך שמאל, מעל המותן, לאורך הגב ובחזה.
לקורא התמה על הפער של כעשרה חודשים בין האירוע מושא כתב האישום לבין הגשת כתב האישום, נספר כי ביני לביני השתחרר העורר מהכלא, ובחודש ספטמבר 2010 נורה בראשו ונפצע קשה. המשטרה פתחה בחקירת אירוע הירי, וחקירה זו הובילה לחקירה לגבי האירוע מושא כתב האישום.
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר וארבעת הנאשמים הנוספים עד לתום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר וליתר הנאשמים, ביניהן: צילום זירת האירוע, תעודות רפואיות, הודעת חובש בית הכלא, הודעות סוהרים, הודעת אסיר וגרסאות הנאשמים. המשיבה טענה לקיומן של עילות מעצר בגין מסוכנות העורר ויתר הנאשמים מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, ובגין חשש מהימלטות. המשיבה הדגישה כי מדובר באירוע אלימות קשה, אשר בוצע על ידי אסירים בין כתלי הכלא, בהיותם נתונים תחת פיקוח והשגחה - נסיבות אשר אינן מאפשרות שחרורם לחלופת מעצר. המשיבה הוסיפה כי העורר, אף שידע שהמשטרה מחפשת אחריו, סרב להסגיר עצמו ונתפס על ידי היחידה החוקרת רק לאחר מספר ימים - דבר המעיד על חשש ממשי להימלטותו מן הדין. יצוין כי במועד ביצוע העבירה ריצה העורר עונשי מאסר בגין ביצוע עבירות של החזקת סכין, קשר לפשע, תקיפה חבלנית וכליאת שווא.
4. בית משפט השלום (כב' השופטת מ' בן ארי) קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העובדות נשוא כתב האישום ביחס לכל אחד מהנאשמים. נקבע כי מעשיו הלכאוריים של העורר מקימים עילות מעצר סטטוטוריות של מסוכנות ושל חשש משיבוש הליכים והימלטות מן הדין. לסופה של החלטה, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך הפניית תשומת לב שירות בתי הסוהר למצבו הרפואי. כן נתבקש רופא שירות בתי הסוהר ליתן דעתו לכל הטיפולים הרפואיים הדרושים לעורר, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, טיפולים שיקומיים ובדיקה בבית חולים ציבורי.
5. על החלטת בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 11.1.11 ציין בית המשפט (כב' השופט ש' מנהיים) כי לפנינו מקרה חריג, משמדובר בעורר אשר נפצע מירי בראשו, עבר ניתוח נוירו-כירורגי, אושפז בבית חולים שיקומי וזקוק לסל שלם של טיפולים פארה-רפואיים ומעקב רפואי. ככל הנראה אין אפשרות לתת לעורר טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק בתדירות של 5 ימים בשבוע בבית המעצר, וקיים חשש של ממש כי המשך המעצר יותיר נכות אצל העורר או אף יחמירה. מאחר שהליך עריכת תסקיר עלול לארוך שבועות, ונוכח החשש כי ייגרם לעורר נזק בריאותי, קיבל בית המשפט את הערר בחלקו, והורה לבית משפט השלום לקבוע דיון דחוף לשמיעת הערבים-מפקחים המוצעים, שאם יימצא כי יש ליתן בהם אמון יש להורות על שחרור העורר בערובות מתאימות.
6. הדיון חזר אפוא לבית משפט השלום (כב' השופטת מ' בן ארי). בדיון שהתקיים ביום 18.1.11 בחן בית המשפט את חלופת המעצר המוצעת - פיקוח עיקרי מצד אמו של העורר ולצידה מספר מפקחים מחליפים. בית המשפט ציין כי הוא מפרש את הנחיות בית המשפט המחוזי באופן ששחרורו של העורר לחלופת מעצר יתאפשר רק בכפוף לכך שבית המשפט ישתכנע בקיומה של חלופה מצויינת המאיינת את המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב.
בהחלטתו ציין בית המשפט כי לאמו של העורר יש עבר פלילי בגין החזקת נכס החשוד כגנוב, וקבע כי בנסיבותיהם של האישומים בתיק זה ובנסיבותיו של העורר, אדם בעל עבר פלילי אינו ראוי לשמש כמפקח. בית המשפט הוסיף כי אמו של העורר לא שיתפה פעולה עם חוקרי המשטרה כאשר אלו חיפשו את בנה, מה שמעורר ספק באשר למידת התאמתה כמפקחת על העורר. בהמשך, דחה בית המשפט את המפקחים הנוספים שהוצעו כדלקמן: בן זוגה של אם העורר, שצבר לזכותו עבר מכביד של 31 דפים של רישום פלילי; מפקח נוסף לו עבר פלילי בגין שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה, מפקח שלישי (יהודה בטיטו) אינו בעל עבר פלילי, אך בית המשפט לא התרשם כי הוא בעל יכולת ממשית להציב גבולות לעורר.
לאור זאת, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך הבהרה כי פתוחה בפניו הדרך למצות את זכויותיו לקבל טיפול רפואי באמצעות שב"ס. נקבע כי בהעדר חלופה סבירה, הטענה ששב"ס אינו יכול ליתן את כל הטיפול הנדרש אינה יכולה לשמש כנימוק לשחרור, שכן על בית המשפט לאזן, כנגד מצבו של המשיב, את הסיכון הקיים לשלום הציבור.
7. גם על החלטתו זו של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 25.1.11 קבע בית המשפט (כב' השופט צ' דותן) כי בנסיבות העניין יש לחזור להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 11.1.11, שמטרתה היתה ככל הנראה להביא לשחרור בערובה, אך התוצאה היא שהעורר נעצר עד תום ההליכים. לפיכך, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר, במסגרתו נתבקש שירות המבחן לחוות דעתו בשאלת התאמתם של המפקחים המוצעים, תוך בחינת התאמתם של מפקחים נוספים, ככל שיוצעו.
8. שירות המבחן הגיש את תסקירו ביום 2.2.11. בתסקיר נכתב כי קיים ספק לגבי יכולתו של העורר להציב לעצמו גבולות ולמתן את התנהגותו במידה שישוחרר; וקיים ספק לגבי יכולתה של האם, כמו גם יכולתם של המפקחים המוצעים, לצמצם את הסיכון הנשקף מהעורר.
9. בעקבות הגשת התסקיר התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי ביום 8.2.11 (כב' השופטת מ' ברנט), בסיומו נתבקש קרפ"ר שב"ס לדווח לבית המשפט בדחיפות, ולא יאוחר משלשה ימים, אם ניתן לקבל טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק במסגרת שב"ס.
10. ביום 9.2.11 התקבלה תשובת שב"ס, לפיה בשלב זה טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק יכולים להינתן רק במכונים מחוץ לשב"ס. בעקבות תשובת שב"ס התקיים ביום 15.2.11 דיון נוסף בבית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' דותן). בית המשפט קבע כי לאחר בחינת המפקחים על ידי בית משפט קמא ומשהתקבל תסקיר שירות המבחן, התוצאה המתחייבת היא שאין מנוס מאישור ההחלטה מושא הערר, נוכח המסוכנות הנשקפת מהעורר והיעדר חלופת מעצר ראויה. בית המשפט הוסיף כי הוא ער לבעיה הרפואית ממנה סובל העורר ומתשובת שב"ס לגבי טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, אך בהעדר חלופה ראויה אין אפשרות להגיע לתוצאה אחרת. בסוף דבריו ציין בית המשפט כי העורר יוכל לנסות להציע מפקחים אחרים אשר ייבחנו על ידי בית משפט קמא, והדגיש כי באחריות שב"ס למצוא פתרון לצרכיו של העורר לקבל טיפולים רפואיים ולספק לו טיפולים אלה בתדירות הנדרשת כפי שייקבע על ידי רופא שב"ס.
מכאן הערר שבפניי.
11. עררו של העורר מתמקד בנקודות הבאות: שגה בית המשפט בקבעו שחלופת המעצר המוצעת אינה ראויה מבלי לבחון את נימוקי בית משפט השלום לפסילת הערבים המוצעים; שגה בית המשפט בכך שהורה על קבלת תסקיר שירות מבחן ושגה עת נתן לו משקל; ושגה בית המשפט בכך שלא בחן את יתר נסיבותיו של העורר, בכללן הגורמים הממתנים את הסיכון הנשקף ממנו, ומאפשרים שחרורו לחלופה המוצעת.
12. המשיבה, מנגד, נסמכת על החלטת הערכאות דלמטה. לטענתה, חלופת המעצר המוצעת אינה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מן העורר, ועל כן יש להותירו במעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.
13. כאמור, המחלוקת בין הצדדים נסבה על טיב חלופת המעצר המוצעת ועד כמה יש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. משבחנתי את מכלול הנסיבות העומדות על הפרק, לא שוכנעתי כי לא ניתן להקהות עוקצה של המסוכנות הנשקפת מן העורר באמצעות חלופת המעצר המוצעת - ודומני כי לכך נתכוון כב' השופט מנהיים בהחלטתו מיום 11.1.2011 - בהתחשב בהצטברותם של הנימוקים הבאים:
א. חלוף הזמן מביצוע העבירה ועד למעצרו של העורר.